יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)

בשנת 1995 עבר בשירות המילואים ליחידת בתי הדין הצבאיים, וכיהן במסגרת זו כשופט בבית הדין הצבאי במחוז הצפון. משנת 2010 החל לכהן כשופט צבאי במילואים בבית הדין הצבאי לערעורים בדרגת סא”ל.

בפברואר 2017 אישרה הוועדה למינוי שופטים את מינויו לבית המשפט העליון – תפקיד אליו נכנס ביום 30.10.2017.

ב-30.8.2023 הציג את מועמדותו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון לקראת פרישתה הצפויה של הנשיאה אסתר חיות. זאת, על אף הנוהג הקיים בבית המשפט העליון לפיו רק השופט הוותיק ביותר מציג את מועמדתו, כך שנשיאי העליון נבחרים בשיטה שזכתה לכינוי “שיטת הסניוריטי”.

השופט אלרון הציב את מועמדותו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון אל מול השופט יצחק עמית. שר המשפטים, יריב לוין, הציע בחודש ספטמבר 2024 כי השופט אלרון ימונה לכהונת נשיא בית המשפט העליון עד לפרישתו. לבסוף, ביום 26.1.2025 בחרה הוועדה לבחירת שופטים, בהעדרם של השר לוין, השרה אורית סטרוק וחבר הכנסת יצחק קרויזר, ביצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון.

אלרון גם נמנה עם השופטים שהורו למשרד החינוך להוסיף לממן הסעות לילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים במוסדות חינוך “רגילים”, בדומה למימון הסעות עבור תלמידי בתי הספר של החינוך המיוחד, בפסק דינו ציין:

“התנהלותם היום-יומית של הורים לילדים עם מוגבלויות ראויה להערכה רבה. יש לשאוף להעניק להם כל תמיכה וסעד אפשרי, ואף לעודד ולברך בחירתם של הורים לשלב את ילדיהם עם המוגבלויות במערכת החינוך הכללית, מקום שהדבר מתאפשר ונכון עבורם. מבחירה זו נתרמים התלמידים המשולבים עצמם, אך לא פחות מכך, חבריהם לספסל הלימודים.”

במקרה נוסף, קבע השופט אלרון כי יש להקל בעונש שנגזר על זוג הורים שהורשעו בעבירה של הפרת חובתם כהורים להבטיח את לימודי ביתם, לפי סעיף 4 לחוק לימוד חובה, התש”ט-1949, מחשש שחומרת העונש תפגע לבסוף בילדיהם.

גישה זו של השופט אלרון באה לידי ביטוי גם בתביעתן של משפחות מקרב עולי תימן, שטענו לנזקים נפשיים קשים שנגרמו להן על ידי רשויות המדינה, מחמת חלקן בהיעלמות ילדיהן ואחיהן מבתי התינוקות במחנות העולים שבהם שוכנו עם עלייתם ארצה וכן מבתי החולים, במסגרת “פרשת ילדי תימן”. השופט אלרון קבע כי:

“היעלמותם המוחלטת של הילדים מבלי להותיר כל עקבות, מעוררים כולם לכאורה חשדות מטרידים באשר לדפוס פעולה אחד מצד המשיבות, אשר עשוי להקים את זכותם של המערערים לסעד בסופו של ההליך […]
פיצול התביעות מעלה חשש ממשי לסגירת שערי בית המשפט בפני המערערים […]
עניינם של המערערים מדגים היטב כיצד חוט דק של צער נמתח בין כל המשפחות האומללות – אף שאומללות הן כל אחת על פי דרכה. כל אחת ממשפחות המערערים נושאת עמה משא כבד של צער וכאב על אבדן ילדהּ, ואף חלוף הזמן אין בו כדי להוות מרפא. לצער זה יש שֵם ופנים, והוא נחווה באופן ייחודי ואישי בכל אחת מהמשפחות. לצד זאת, נדמה כי יש גם היבט משותף המאחד בין סיפוריהן האישיים של כל המשפחות. בחלוף שבעה עשורים מהתרחשות האירועים, היבט זה מצדיק, מבחינה עובדתית ומשפטית, דיון מאוחד בפרשה היסטורית סבוכה וכואבת זו.”

בפסק הדין הודגש אפוא כי יש לאפשר למשפחות להגיש את תביעותיהן יחד, בין היתר, על מנת להקל עליהן לממש את זכות הגישה לערכאות. כך גם בתביעתם של מספר יוצאי גרמניה נגד הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי, סבר אלרון כי יש להקל בדרישת הוכחת הנזק שנגרם להם, וקבע בדעת מיעוט, כי יש להחזיר את הדיונים לערכאות הדיוניות על מנת שאלו יקבעו את שיעור הנזק על דרך האומדנא.

בהזדמנות אחרת הדגיש אלרון את הערכים החברתיים המצדיקים את הרחבתו של בית אבות, שהיה בסכנת סגירה, במקרקעין סמוכים בפטור ממכרז, וקבע כי שיקולים אלו גוברים על שיקולים כלכליים הנוגעים לאופן הקצאת הקרקע. במקרה נוסף, עמד על כך שקיים קושי משמעותי בקביעת מחוקק-המשנה כי מעשה של קיבוץ נדבות במקומות הקדושים – וברחבת הכותל המערבי בפרט – עשוי להוות, כשלעצמו, עבירה פלילית. לדבריו:

“הרחקתם של בני אוכלוסיות עניות וקשות יום מהמקומות הקדושים, אך בשל העובדה כי הם מבקשים לקבץ בהם נדבות למחייתם, מגבילה את חופש הגישה לאותם מקומות ומעוררת התלבטויות מוסריות משמעותיות”. 

במקרה אחר, העניק באופן חריג רשות ערעור בגלגול שלישי לנכה שביקש לבטל קנסות חנייה שניתנו לו ובית המשפט המחוזי הטיל עליו לשלם הוצאות משפט נוספות מאחר שסבר כי מדובר ב”הליך סרק”.

בעתירה בעניין חוקיותם של מסלולי לימוד אקדמיים נפרדים לגברים ולנשים, לשם שילוב האוכלוסייה החרדית באקדמיה, קבע שאין לפסול את האפשרות לקיים מסלולים מעין אלו ולקדמם. זאת, בין היתר, לאור האינטרס הציבורי רב המשקל שבפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה עבור האוכלוסייה החרדית, באופן שיאפשר לה להשתלב בחברה ובשוק התעסוקה; ובשים לב לאיזונים הרבים הקיימים בתוכנית, שנועדו לצמצם את הפגיעה בזכויות, הכרוכה בעצם קיומם של מסלולי לימוד בהפרדה בין נשים לגברים. אולם, הדגיש שעל המל”ג לפעול באופן מעשי למניעת הפלייתן של מרצות, תוך הצבת דרישה ברורה וחד-משמעית לקבלת נשים למשרות הוראה גם במסלולים הנפרדים המיועדים לגברים. עוד הוסיף:

“החברה הישראלית רבת פנים היא. כחברה, עלינו לעשות ככל הניתן לאיחוד בין הקהילות השונות, ולא לפילוגן זו מזו. עלינו להביא למעורבות רבה יותר של כל חלקי החברה בחיים האזרחיים במדינה, להשתתפות ולמתן ייצוג בשיח הציבורי והאקדמי, ולשותפות מירבית בשוק התעסוקה הישראלי. וגם אם ארוכה ורבה הדרך להשגת תכליות אלו – נעבור בה יחדיו. במסע זה, אין לצפות כי נשנה את תפיסות עולמו ואורח חייו של האחר, אלא יש לייחל ליצירת אמון ושיח בין הקהילות, מתוך תקווה כי מעשה ידינו לטובה ולברכה, ומהווים פתיחת שער, ולא סגירת שער. הכל מודעים לחשיבותה של רכישת ההשכלה, ומשמעותה לפרט ולחברה – בעיקר בחברה הישראלית, אשר למרבה הצער, מרובת מחלוקות, שסעים וקוטביות בין חלקיה. ניסיון העבר מלמד, כי השגת תכליות דומות לאלו העומדות בבסיס תכנית החומש של המל”ג, נעשה בעבר בדרך של יצירת פתרונות מעשיים, ויישומם צעד אחר צעד, מתוך כבוד הדדי, ותוך הקשבה לצרכים הייחודיים של פרטים ושל קהילות. כך אפוא יש לעשות גם בסוגיה רבת החשיבות של פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה בפני האוכלוסיה החרדית”.

במסגרת עתירה לתרגום אחת מבחינות הבגרות לערבית במלואה, לאחר שהתברר כי רק חלקים ממנה תורגמו לערבית, הדגיש השופט אלרון כי על משרד החינוך להבטיח “שמערכי הבחינות בשפה הערבית לא יפלו במאומה מאלה אשר בשפה העברית.” בהקשר אחר, הדגיש את החשיבות שבמתן אפשרות לבני האוכלוסייה הערבית ללמוד בשפתם, ואף קבע כי על הרשויות המקומית לפעול לבחינת הביקוש לחינוך מעין זה בקרב תושביהן. עם זאת, באותו עניין הדגיש כי בהיעדר ביקוש בפועל למסגרות חינוך מעין אלו, אין לכפות על הרשות המקומית להקימן – וחלף זאת, יש לאפשר לתושבים לפעול יחד עם הנהגת הרשות לקידום הסוגיה.

השופט אלרון דן בקנס מינהלי שהושת על חוות סוסים לרכיבה טיפולית, שעסקה בין היתר במתן מענה טיפולי לנפגעי השבעה באוקטובר ובבעלי מוגבלויות. על החווה הוטלו קנסות בסך כ-900,000 ש״ח, ואפשרותה להגיש בקשה להישפט נמנעה מאחר שהבקשה הוגשה למעלה משלושים יום ממועד מתן הקנס. השופט אלרון האריך את המועד להגשת הבקשה, באופן שאיפשר לחוות הסוסים לנהל הליך משפטי סדור. בהחלטתו, הדגיש את הקושי בסגירת דלתות בית המשפט בפני אזרחים שהוטלו עליהם קנסות כבדים:

״הסמכות להטיל קנסות משמעותיים על הפרט, תוך הגבלה משמעותית על יכולתו לפנות לערכאות שיפוטיות, מחייבת את רשויות אכיפת החוק לפעול בשום שכל ובהתאם לכללי המינהל התקין בעת הפעלת סמכויותיהן ברובם של המקרים, מי שלא יפעל כך עלולה להישלל ממנו האפשרות להשיג על הקנס לגופו לפני ערכאה שיפוטית. אולם, ברירת מחדל זו אסור לה שתהפוך למשוכה בלתי עבירה, שבה דינו של קנס על סך 100 ש”ח יהיה זהה לחלוטין לדינו של קנס על סך 900,000 ₪, כבמקרה דנן.״

במקרה אחר שעסק אף הוא בקנסות מינהליים ובעבירת ברירת-משפט, השופט אלרון סבר בדעת מיעוט כי הגבלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת גזר הדין בעבירות אלו, כפי שהציעה עמדת הרוב, עלולה לפגוע באופן בלתי ראוי בזכות הגישה לערכאות וליצור אפקט מצנן כלפי אזרחים המעוניינים למצות את זכותם להישפט, ובתוך כך גם להגביל את שיקול הדעת השיפוטי הנתון לבית המשפט בגזירת הדין. באותו מקרה צוין:

״סנקציה בדמות קנס מינימום עלולה להרתיע לא רק את הנקנסים החפצים בהפחתת הקנס במסגרת הליך שיפוטי במעין ‘שיטת מצליח’; אלא גם את אלה המאמינים באמת ובתמים כי הצדק עמם וכי נעשה להם עוול. הגדלת היקף הסיכונים הנרחב ממילא, עלול להרתיע אפוא גם אותם, בפרט לנוכח החשש שגם אם הצדק עמם, אין להם ערובה כי בתום ההליך האדוורסרי ידם תהא על העליונה.״

עמדה דומה הביע במקרה שבו המדינה ערערה על זיכויו של חייל מעבירת של חבלה בכוונה מחמירה, משבעט במי שנשחד, שלא בצדק, כמחבל שזה עתה ביצע פיגוע:

“פירוט תמציתי זה של ציר הזמן בו התרחשו האירועים מדגים לשיטתי את ייחודו של האירוע – המעשים אירעו תוך כדי הפיגוע שאותו ביצע המחבל האמיתי, תחת אש, בין ירי אחד לשני, ובעוד המחבל טרם ‘נוטרל’. לכך יש להקנות משמעות רבה ביותר. בחינה מדוקדקת שנעשית בדיעבד של אירועים מסוג זה, בבחינת חכמה לאחר מעשה, היא בעייתית. אותם פרקי זמן קצרים שאנו נדרשים לבחון כעת ב’זכוכית מגדלת’ ומשלל זוויות מבט, נעשו בעיצומו של פיגוע טרור רצחני. כאשר הלב פועם בעוצמה, הפחד נוכח והמחשבה אינה בהירה כפי שהיא ברגעי שגרה. משמעות הדברים אינה כי באירועים מסוג זה קו הגבול שבין המותר והאסור, מתאייד. רחוק מכך. משמעות הדברים היא שעלינו לנהוג בזהירות רבה, עת שאנו נדרשים כעת, שנים לאחר המעשים, לבחון את פעולותיהם של המעורבים באירוע שכזה.” 

בנוסף, קבע שאין להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין פלילי חוקרי שב”כ בשל טענות לעינויים במהלך חקירה של פלסטיני. בפסק הדין נקבע, כי תיאוריו של המתלונן את האמצעים שהופעלו נגדו לא הוכחו, וכי “האמצעים המיוחדים”, שהשב”כ הודה בנקיטתם, נדרשו לצורך סיכולה המיידי של “סכנה מוחשית של פגיעה בחיי אדם”, ועל כן השימוש שעשו חוקריו באמצעים אלה חוסה תחת “סייג הצורך”. כמו כן, נדחתה בפסק הדין העתירה לביטול הנחיות בשב”כ, המאפשרות התייעצות של בקשה לדיון חוקרים עם דרגים בכירים מהם באשר להפעלת “אמצעים מיוחדים” במהלך החקירות. אלרון נמנה עם שופטי בית המשפט העליון הסבורים כי יש לאפשר הריסת בתי מחבלים כאמצעי הרתעתי היכן שעמדת גורמי הביטחון מצביעה על יעילות הצעד והצורך במימושו. 

כמו כן, השופט אלרון קבע, בפסק דין תקדימי שעסק בהפעלת סוכנים מטעם איראן בשטח ישראל באמצעות הרשתות החברתיות, כי ניתן – בתנאים מסוימים – להסתמך על חוות דעת מודיעינית מטעם מומחה שב״כ לצורך הוכחת דפוסי התנהגות של שירותי ביון עוינים. השופט אלרון הדגיש בפסק הדין כי עם ההתפתחויות הטכנולוגיות, יכולתם של גופי הביטחון להתחקות אחר הפעלת סוכנים הופכת קשה יותר, וגם כאשר אלה מצליחים לתפוס את הסוכן, קיים קושי להצביע באופן מדויק על זהות הגורם המפעיל אותו – בעיקר כאשר גורם זה מסתתר מאחורי מעטה אנונימיות ברשתות החברתיות. השופט אלרון ציין:

״בכל דור ודור, אויבי מדינת ישראל מבקשים וחורשים רעתה ללא לאות – הן במערכה צבאית כאירועי השבעה באוקטובר, הן במערכה חשאית, בתחבולה, הטעייה ועורמה כפי שנלמד מעובדות הערעור שבפנינו.
בשנים האחרונות, דרכם של הגורמים העוינים אל אזרחי ישראל – נגישה מאי-פעם באמצעות המרחב הדיגיטלי. כך, כמעט באופן ישיר, אויבי ישראל מניחים ידם על אזרחים מן השורה באמצעות המרחב הרשתי (אינטרנטי), מטפחים אותם כמקור מידע מהימן על הנעשה בישראל, ואף מפעילים אותם למען הגשמת מטרותיהם הנלוזות לפגיעה בביטחון המדינה.
פעמים רבות, האזרחים המופעלים אינם ‘סוכני ביון’, כהגדרתם מימים ימימה, אשר המירו נאמנותם, אלא דווקא ‘אנשים מן היישוב’, אשר היוו טרף קל ונפלו ברשתם, תרתי משמע, של אותם גורמים עוינים. אזרחים אלו נזקקו לסיוע כלכלי, התפתו להשגת רווח קל או שביקשו להיתרם אף הם מהקשר עם סוכני האויב, מסיבותיהם, כבעניינה של המשיבה דנן. גם אם לא יעלה על הדעת כי חפצו בכך בתחילת הקשר, אזרחים אלו מוצאים עצמם במהרה מעבירים לאויב ביודעין מידע שבכוחו לגרום לנזק מוחשי לביטחון מדינת ישראל ותושביה. כך אנו נוכחים לדעת לאחרונה, חדשות לבקרים, על חשיפות נוספות של מי שבנסיבות שכאלה ואחרות נמצאו משרתים גורמים עוינים למדינת ישראל.
עת צרה היא לישראל, ועלינו לעמוד בפרץ ולהתריע כי מי שבחר להעביר מידע לאויב או למי שהוא סבר שהוא אויב – יורשע וייענש בחומרה, גם אילו הדבר לא נעשה על מנת לפגוע בביטחון המדינה.״

במהלך מלחמת “חרבות ברזל” השופט אלרון דחה עתירה של הורי לוחמים שדרשו שצה”ל יפעל לקביעת הוראות ביחס לתקופות שהותם של חייליו, בשירות סדיר ובמילואים, בלחימה עצימה בשטח אויב. בפסק דינו ציין: “לא נוכל להיכנס לנעלי מפקדי הצבא; ולא נוכל להחליף את מפקדי הפלוגות, הגדודים והחטיבות, בהחלטות השוטפות אשר הם נדרשים לקבל. לא נוכל – ואף לא ננסה”. בכך, הדגיש את גבולות המומחיות של בית המשפט ואת הקושי שבהתערבות בשיקולים ביטחוניים מובהקים הנתונים לשיקול דעתם של מפקדי צה”ל. 

כמו כן, השופט אלרון דן בהיקף הרכוש שאותו רשאית המדינה להחרים מתוקף חוק המאבק בטרור, וזאת ביחס לרכוש אסור שיש ניסיון להבריחו לרצועת עזה. בתוך כך, קבע כי בהתאם לחוק, המדינה רשאית להחרים רכוש שנעשה בו שימוש לצורך הסתרת הרכוש האסור, וזאת גם כאשר ההסתרה נעשית בדרכים עקיפות שמטרתן למנוע את גילוי הרכוש, כאשר פעולת ההסתרה נלמדת ממכלול נסיבות העניין. במקרה דומה, השופט אלרון דן בהוכחת מניע ״טרור״ בהליך פלילי, וציין כי אף מניע זה נלמד מבחינת כלל הראיות הנסיבתיות בתיק, תוך שהוא מזהיר מפני ״עצימת עיניים״ למול מכלול המארג הראייתי: ״השקפה על כל ראיה וראיה בנפרד ובמנותק מהקשרה הכולל – לא תחשוף בפני השופט את המציאות כהווייתה. שזירתן זו בזו, בזהירות ובקפידה, היא בלבד זו שמגלה תמונה ראייתית שלמה – בין אם כזו המצביעה לעבר זיכוי ובין אם כזו המוליכה להרשעה״.

עמדתו של השופט אלרון בנושאים אלה נלמדת גם מתמיכתו בפסילת חברת הכנסת היבא יזבק מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-23. בפסק דינו, השופט אלרון עמד על חשיבות הזכות לבחור ולהיבחר, ולצד זאת על כך שזכות זו אינה מוחלטת, וקיימות לה מגבלות מצומצמות הקבועות בדין. בין מגבלות אלה, קיים המקרה שבו מועמד לכנסת תומך במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור במדינת ישראל. השופט אלרון סקר בדקדקנות את עמדותיה של ח”כ יזבק, ובכלל זה פרסומים ברשתות החברתיות שכללו תמיכה במחבלים המזוהים עם ארגוני טרור, וקבע כי במקרה זה הצטברו די ראיות לפסילתה מהתמודדות בבחירות. בפסק הדין ציין כי:

“מהמקובץ עולה שח”כ יזבק תמכה בפרסומיה במאבקם המזוין של ארגוני טרור נגד מדינת ישראל בכמה הזדמנויות שונות. היא עשתה זאת כאשר שיבחה את דמותו של סמיר קונטאר לאחר מותו בעודו משתתף באופן משמעותי במאבק המזוין של ארגון חזבאללה נגד ישראל; וחזרה על כך, לכל הפחות במשתמע, בתמיכה במאבקו המזוין של ארגון חזבאללה נגד ישראל במסגרת ריאיון שהתקיים בחודש ספטמבר האחרון. אף תמיכתה של ח”כ יזבק בדלאל מוגרבי מעוררת כאמור קושי רב, ויש שיראו בה בפני עצמה עילה לפסילת מועמדותה בבחירות לכנסת ה-23.”

גישתו העקבית של השופט אלרון, המקנה משקל רב לעמדות המקצועיות של גורמי הביטחון, באה לידי ביטוי גם במקרה שבו לנוכח דברי גורמי המקצוע שהוצגו בדיון לפניו, קיבל בקשת רשות ערר שהוגשה על ידי המדינה והורה על הארכת מעצרם של שני חשודים במספר שעות ועד להגשת כתב אישום בעניינם. כך גם במקרה אחר, שבו דחה ערעור שהגיש ח”כ אלמוג כהן ובו ביקש להורות על חשיפת פרטים ביחס לפרשה ביטחונית בימיה הראשונים של המלחמה: 

“אם ככלל יש להעניק משקל נכבד ביותר לשיקול ביטחון המדינה, הרי שבעת מלחמה משקלו של שיקול זה גובר עוד יותר. החומר החסוי שהוצג לפניי כמו גם הפרטים שבאו מפי גורמי המקצוע בגופי הביטחון מלמדים כי צמצום צו איסור הפרסום, כפי שהתבקש, עלול לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. לא זו השעה ללקיחת סיכונים מיותרים; הפעם הזו, בעת הזו, ידו של עיקרון פומביות הדיון על התחתונה”.

במקרה אחר, קבע כי במקרים שבהם רשויות האכיפה והחקירה מבקשות לעשות שימוש בתוצרי האזנת סתר לשם תכלית החורגת מהותית מזו שבגינה הותרה ההאזנה מלכתחילה, עליהן לשוב ולפנות לבית המשפט שנתן את הצו בבקשה להסרת מגבלות. 

בפסק דין תקדימי אחר, הורה על פסילת ראיות – סמים אשר נתפסו בחיפוש בלתי חוקי, ועל זיכוי הנאשם. באותו עניין חזר על גישתו העקרונית:

“יש לשוב ולהדהד כי על בית משפט זה מוטלת החובה להגן על הפרט מפני שימוש גורף ופסול בסמכויות גופי החקירה ומפני חריגתם מסמכות. גישה המשלימה עם כל פגם, המעדיפה פעם אחר פעם את האינטרס הציבורי שבהרשעת עבריינים, הסולדת מטענות לפגיעה בזכויות נחקרים וחשודים; היא גישה אשר תוביל, בין היתר, להתדרדרות בתפקוד גופי החקירה, לירידה באמון הציבור באותם גופים ולפגיעה קשה בכל אותם פרטים אשר זכויותיהם נפגעו עד כדי נרמסו.”

השופט אלרון התווה את תחולת דיני ההתיישנות במשפט הפלילי במסגרת עניין זאבי. בפסק הדין נבחנו היקפן של ״פעולות חקירה״, אשר ביצוען קוטע את מרוץ ההתיישנות. השופט אלרון קבע כי בחינת השאלה אם פעולה משטרתית מהווה ״פעולת חקירה״ לעניין מרוץ ההתיישנות תלויה בבחינה אובייקטיבית של תכליתה, ואין חובה להצביע על תוצרי חקירה שהופקו מהפעולה – אלא, די בכך שלפעולה יהיה פוטנציאל ממשי בקידום החקירה הפלילית והליך בירור האשמה. לצד זאת הזהיר גם מפני הרחבה יתרה של החריג:

״חריג ה׳חקירה על פי חיקוק׳ הוא כלי עוצמתי בידי רשויות החקירה. קביעתו מעוררת חשש כי יעשה בו שימוש בניסיון למתוח מעבר לרצוי את תקופת ההתיישנות. בהתאם, הובהר בפסיקה כי אין להעניק למושג ‘פעולות חקירה’ פרשנות רחבה מן הראוי.״

לעמדת השופט אלרון, ניתן אף להעלות טענות נגד סבירות ההחלטה להעמיד אדם לדין, כחלק מדוקטרינת ההגנה מן הצדק. עם זאת הדגיש כי התערבות  בשיקול דעת רשויות התביעה והאכיפה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד. אלרון אף נקט בגישה מרחיבה באשר לסוגי החומרים שיש לראות בהם כ”חומרי חקירה” שאותם יש להעמיד לעיונו של הנאשם. באותו עניין, הדגיש את חובת ההגינות המוטלת על רשויות החקירה והתביעה, שמתוקפה עליהן למסור לנאשם, בין היתר, תמלילים מתוקנים של חקירות ושיחות מוקלטות הנמצאים בידיהן – וזאת לכל אורך ההליך הפלילי בעניינו. אלרון הביע דעתו שבנסיבות מסוימות, אי-מסירת חומרי החקירה במלואם לנאשם עשוי ליצור חשש לעיוות דין של ממש, אשר יצדיק מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו. 

בעניין אלמלח, השופט אלרון הדגיש כי הזכות לקבלת חומרי חקירה מהווה את אחת מזכויות היסוד הנתונות לנאשם בהליך פלילי, ונועדה להגן על הזכות להליך הוגן. בהתאם, במקרים שבהם זכות זו נפגעה, בדמות אי-העברת חומרי החקירה או העברתם באיחור ניכר, עלולות לצמוח מפגם זה השלכות חריפות על המשך ההליך הפלילי. במקרים המתאימים, פגם זה עשוי להוביל לזיכוי הנאשם, אף כאשר מדובר בעבירות חמורות. באותו המקרה הדגיש:

״הזכות להליך פלילי הוגן אף מהווה זכות מסגרת, המשמשת בסיס לגזירתן של זכויות דיוניות רבות של הנחקר, החשוד והנאשם בפלילים. זכות זו, על נגזרותיה הדיוניות, נועדה לאזן את יחסי הכוח הבלתי שוויוניים שבין הנאשם לבין התביעה ולהבטיח כי לנאשם תינתן הזדמנות מלאה להציג גרסת חפות ולפעול להוכחתה
[…]
הזכות להתגונן באה לידי ביטוי מובהק גם באופן שבו עוצבו שלבי הליך המשפט הפלילי: בשלב הגשת כתב האישום, הנאשם הופך מודע לעובדות והעבירות המיוחסות לו ובהתאם קמה לו הזכות לקבל את מכלול הראיות שבידי המאשימה תולדת החקירה שהתנהלה בעניינו. כל זאת, עוד בטרם הנאשם נדרש למסור מענה מפורט לכתב האישום. היבט זה משקף את גישת הדין הפלילי, שלפיה לנאשם הזכות לבנות את קו ההגנה שלו בהתאם לחומר הראיות הנמצא בתיק.״

גישה דומה השתקפה במקרה שבו עררים על עיכוב שחרור ממעצר נדחו ללא דיון על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט אלרון הורה לקיים את הדיון בעררים עוד באותו הערב, וביקש להעביר את החלטותיו לנשיא בית משפט המחוזי בתל אביב, כדי למנוע הישנות מקרים כאלו. בהחלטתו כתב כי “דחיית הערר על אתר ומבלי לשמוע את טיעוני בא-כוח המבקש, תוך קיום דיון כנדרש, מהווה פגיעה של ממש בזכותו של המבקש להליך הוגן ולקבלת יומו בפני בית המשפט”. במקרה נוסף הורה להביא עצור לבדיקה פסיכיאטרית ולקבלת יומו בפני בית המשפט לאלתר, בליל שבת, לאחר שבתי משפט השלום והמחוזי לא דנו בבקשה לעשות כן בשל כניסת השבת והורו על מעצרו ללא נוכחות עורך דין.

גישת השופט אלרון, המצדדת בהגנה על זכויות נאשמים, נפרסת גם לעבר המשפט הפלילי המהותי. כך, בעניין שריתח השופט אלרון הזהיר מפני הרחבת-יתר של פרשנות חיקוקים פליליים, תוך שהוא מציין כי במשפט הפלילי ראוי ככלל להיצמד ללשון החוק, וזאת בראי עקרון החוקיות. אלרון הדגיש את האינטרס שבבסיס החובה להגדיר את היקפו ותחומיו של האיסור הפלילי באופן מפורש עד כמה שניתן:

״הצורך בהגדרה מעין זו אינו צורך טכני או עיוני גרידא. ניתוח העבירה ליסודות ולרכיבים היא-היא שמאפשרת לבחון אם נסיבות קונקרטיות עולות כדי ביצוע עבירה פלילית […] רק כך ניתן להקפיד על בחינה אחידה ושוויונית בין נאשמים שונים. רק כך ניתן להבטיח כי נאשם יורשע אך ורק כאשר ביצע התנהגות שהוגדרה על ידי המחוקק כהתנהגות פלילית בהתאם לנדרש מכוח עיקרון החוקיות.״

במקרה נוסף ביקר השופט אלרון את עמדת המדינה ביחס להיקף צו תפיסה לצורך חילוט, בציינו כי עצם הטענה המוטחת בפני חשוד או נאשם בשלב הצו הזמני, בדבר אפשרות תאורטית לחלט מאות מיליוני ש”ח מרכושו, עלולה להרתיעו מפני המשך עמידה על חפותו. לפי השופט אלרון חילוט מסוג זה חורג ממטרת ההרתעה המקורית מפני ביצוע עבירות, ומוביל להרתעה מפני המשך הניהול של ההליך הפלילי. 

השופט אלרון ציין פעמים רבות את החשיבות של בדיקת חלופות למעצר, ובמיוחד למעצר עד תום הליכים. בהחלטותיו הדגיש כי שחרורו של נאשם לחלופת מעצר בפיקוח מחייבת השגחה משמעותית מצד המפקחים. במסגרת זאת, אף הורה על חילוט ערבויות בסך כולל של 9.5 מיליון ש”ח שהופקדו לשם הבטחת מעצרו של נאשם בביצוע עבירות רצח וניסיון לרצח במסגרת ארגון פשיעה, בתנאי פיקוח אלקטרוני, וזאת לאחר שברח ממעצר. במקרים אחרים הדגיש כי אין מנוס ממעצרם של נאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם, בכדי לצמצם את המסוכנות הנשקפת מהם, כגון בנאשמים בעבירות אלימות נגד נשים. בדומה, קבע כי במקרים שבהם מיוחסות לנאשם עבירות תוך שימוש בנשק חם, אין להסתפק בתסקיר מעצר חיובי בעניינו כדי להצדיק חלופת מעצר. 

השופט אלרון הביע מספר פעמים ביקורת על התמשכותם של הליכים פליליים בבתי המשפט בעוד הנאשם מצוי במעצר, וקרא לא אחת לבתי המשפט להאיץ את הדיונים ולהביא לסיום ההליכים. זאת, תוך שמתח ביקורת על הנטייה לאשר הארכות מעצר מעבר לתשעה חודשים גם כאשר אין הצדקה להתמשכות ההליך, והבהיר כי בנסיבות מסוימות, התמשכות ההליך ללא כל התקדמות בו עשויה להצדיק את שחרור הנאשם לחלופת מעצר. 

במקרה אחר, קבע כי להפרה לכאורה של זכות ההיוועצות של נאשם יש משקל גם במסגרת הליך דיוני של בקשה למעצר עד תום ההליכים, והוסיף: 

“מטבע הדברים, החקירה המשטרתית יכולה להתנהל בשום שכל, בתבונה, ואף בתחבולה, ובלבד שהדבר לא יפגע בזכויותיהם של הנחקרים, לא יפגום בתוצרי החקירה העתידיים, לא יעמיד בספק את דבר קבילותם ואף לא יפחית ממשקלם הראייתי”. 

מקרה חשוב נוסף נדון בעניין שחם, שאומנם לא עסק ישירות בזכויות חשודים ונאשמים, אך הוא כלל התייחסות נרחבת למרכזיותו של עיקרון החוקיות במשפט הפלילי. השופט אלרון (בדעת מיעוט) הדגיש בהקשר זה את החשיבות שביצירת קו גבול ברור שיפריד בין התנהגות מותרת, לבין התנהגות אסורה, וזאת בין היתר על מנת להגן על הפרט מפני קביעות שרירותיות של רשויות החקירה והתביעה. מטעמים אלה, סבר השופט אלרון כי אין מקום להחלת הדוקטרינה המכונה “תזת הצבירה”, בפרט בעבירה של מרמה והפרת אמונים הידועה ממילא בנוסחה העמום.

בפרט, השופט אלרון הביע את מורת רוחו מענישה מקלה ביחס למספר סוגי עבירות. כך למשל, בעניין אלזה נדחה ערעורו של מי שרצח את אשתו זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר שריצה בגין עבירת אלימות שביצע כלפיה. השופט אלרון הביע את הקושי בעונש המאסר הקצר יחסית שהוטל בגין עבירת האלימות (פחות מ-3 חודשי מאסר). לדעתו, מקרה זה מדגיש את הצורך בעונשי מאסר מוחשיים ומרתיעים בעבירות אלימות במשפחה:

״טרם סיום: אי-אפשר שלא להתייחס לסמיכות המטלטלת שבין מועד שחרור המערער ממאסר בגין אירוע שבו תקף את המנוחה ואיים על חייה – לבין מימוש האיום ורצח המנוחה. אודה כי קריאת הטיעונים לעונש, וגזר דינו של המערער בהליך הראשון–  מעוררים תחושת מועקה. הטיעונים שנשמעו אז לטובת הקלה בעונשו של המערער – למשל היותו נעדר עבר פלילי, הצער שהמערער הביע על מעשיו ורצונו להמשיך בחייו, התנפצו באכזריות אל מול קרקע המציאות.״

באורח דומה הביע את מורת רוחו מניצול מצבם של בעלי מוגבלויות,  בפרט לצרכים מיניים. בבואו לדון בעונשו של מנהל מפעל המקדם תעסוקת בעלי מוגבלויות, אשר ניצל את תפקידו כדי לקיים קשרים מיניים עם בעלת מוגבלות שעבדה במפעל, ציין כי ״מוטלת על החברה הישראלית החובה והזכות לפעול לשילוב בעלי צרכים מיוחדים בכלל תחומי החיים, ובכלל זה במסגרות תעסוקה, מבלי חשש לביטחונם האישי וניצול מוגבלותם באשר היא. בענייננו, במקום לשמש כמדריך המקשר בין עובדיו לחברה בכללותה, ומאפשר להם לעבוד ולחיות את חייהם ככל בני האדם, המבקש ניצל את מוגבלותה של המתלוננת, תוך שהוא מתעלם מאנושיותה, ומשתמש בה ככלי להגשמת גחמותיו המיניות”. במקרה אחר, שעסק בהתעללות בחסר ישע בבית אבות, קבע דברים דומים, תוך שהחמיר בעונשו של מטפל סיעודי שהתעלל באחד ממטופליו:

״החברה המודרנית, המעלה על נס את הטיפול באוכלוסיות החלשות והמוחלשות בקרבה, חייבת להשמיע מתוכה מסר בלתי מתפשר – מי שמנצל את כוחו ושליטתו על חסר הישע, עונשו יהיה חמור בהתאם. אין מדובר במס שפתיים – יש להביא את הדברים לידי ביטוי ישיר בקביעת חומרת העונש.
למרבה הצער אנו נחשפים לאחרונה, יותר ויותר, להתנהלות אלימה כלפי חסר הישע בחברה הישראלית. בין אם בגני הילדים, בין אם בבתי האבות או במוסדות לבעלי מוגבלויות ותשושי נפש, ובין אם בבתים הפרטיים של הנזקקים במצבם למטפלים.
מדובר בתופעה בזויה, מחרידה ומזעזעת.
על אדם הפונה לתעסוקה בתחומים אלו להיות בעל לב רחב ומוטב שיראה באדם המטופל על ידו כבן משפחתו הקרוב, וכי ייגש לטפל בו באופן שיקל על מכאוביו ועל סבלו הקיים ממילא. מי שאינו מסוגל לכך שלא יעסוק במלאכת קודש זו.״

סוג עבירות נוסף שבו השופט אלרון רואה חומרה יתרה הוא עבירות ״פרוטקשן״, במסגרתן עבריינים סוחטים באיומים בעלי עסקים כדי לקבל דמי חסות בתמורה ״לשמירה״ על בתי העסק. ביחס לעבירות אלה ציין כי הן מפוררות את המרקם החברתי והכלכלי בערי ישראל, במושביה ובכפריה. ביחס לתיקון חקיקתי שקבע עונש מינימום ביחס לעבירות גביית דמי חסות, קבע כי תיקון זה מבטא גילוי דעת מובהק מצד המחוקק לצורך להחמיר במדיניות הענישה ביחס לעבירות מסוג זה. בנסיבות אלה, קבע כי לעיתים העונש הראוי בעבירות מעין אלו ראוי שיעמוד על עשר שנות מאסר ואף למעלה מכך. אלרון חתם את פסק הדין בפנייה לתושבי היישוב טורעאן, בו בוצעו העבירות מושא האישום:

״לא אשגה אם אומר כי תושבי היישוב טורעאן מביטים אלינו, זועקים את זעקתם ומבקשים מאיתנו כי נצילם מידם הכבדה של אלו אשר הפכו את החיים ביישובם השלו, למקום שהשלווה והרוגע אינם שוכנים בו יותר. המענה שלנו, כבתי המשפט, הוא לגזור על עבריינים אלו ודומיהם, עונש אשר ירחיקם מהחברה לתקופה לא מבוטלת, בתקווה שבכך נסייע להשיב את הביטחון והשלווה לבני היישוב.״

בד בבד, ציין השופט אלרון כי על בית המשפט להישמר מפני החמרת יתר עם נאשמים בשל לחץ תקשורתי כזה או אחר:

“דינו של נאשם לא יכול להיגזר ממידת החשיפה התקשורתית של האירוע, או ממידת האהדה הציבורית לה זוכה הקורבן. לא באולפני טלוויזיה או על דפי העיתון נחרץ דינו של נאשם, אלא בין כותלי בית המשפט. אף לא לנו להכריע או להידרש לטענה כי התקשורת סיקרה את האירוע באופן ‘חד-צדדי’, כלשון המערער. סוגיה זו כלל אינה מענייננו. על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את עובדות המקרה, חומר הראיות והוראות הדין – הא, ותו לא.” 

בנוסף, בפסיקתו העקבית הביע עמדה שלפיה אין מקום להקל בעונש בעקבות “סולחה” המהווה הפרטה לדרגי הענישה הקבועים בחוק ואף חושפת את קורבנות העבירות ומשפחותיהם ללחצים פסולים. 

השופט אלרון דן בערעור הנאשמים ב״פרשת 512״, במסגרתה הועמדו לדין חברים במספר משפחות פשע שלקחו חלק בארגון פשיעה בינלאומי בראשותו של יצחק אברג׳יל. בפסק דין חסר תקדים בהיקפו, סקר את פעילות הארגון והקשר בין ״הזרוע הכלכלית״ שבו – שעסקה בין היתר בעסקי הימורים וסחר בסמים, לבין ״הזרוע האלימה״ – שנועדה לתמוך ולקדם את פעילות הזרוע הכלכלית, תוך ניהול ״לחימה״ עם ארגוני פשיעה מתחרים. במוקד פסק הדין עמד גם הפיגוע הפלילי ברחוב יהודה הלוי – במסגרתו ניסו אנשיו של אברג׳יל לחסל את העבריין זאב רוזנשטיין. באירוע נרצחו שלושה אנשים ונפצעו חמישים ושלושה נוספים. על האירוע ציין כי מדובר ״באירוע פלילי מן החמורים שאירעו בישראל, על רקע מאבקי כוח שניהלו ארגוני פשיעה זה בזה, תוך זלזול בחיי אדם, ותוך התעלמות מוחלטת מהמחיר שעלולים לשלם אזרחים חפים מפשע״. בפסק הדין נידונו גם עסקאות סמים בהיקפי ענק, במסגרתם הוברחו סמים ממדינות דרום אמריקה להפצה במדינות באירופה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, יפן וישראל, בהיקף כספי כולל של כ-230 מיליון ש״ח. השופט אלרון דחה את רוב הערעורים, ועונשו של אברג׳יל הועמד על שלושה מאסרי עולם בצירוף 22 שנות מאסר בפועל. ביחס לעונש זה ציין כי ״מי שהורשע בעמידה בראש ארגון פשיעה, תוך רציחתם של שלושה קורבנות תמימים, ופגיעה בעשרות אזרחים, תוך ביצוע ניסיונות רצח ועבירות סמים בהיקף בינלאומי וחסר תקדים – ישהה למשך שארית חייו מאחורי סורג ובריח.״

כך הוסיף גם בעניין רחאל, שבו אח רצח את אחותו, על רקע התופעה המכונה “כבוד המשפחה”:

“פעמים רבות כאשר אנו דנים בערעורים על הרשעה בעבירת רצח, נציג משפחת הקורבן מבקש לספר, בקול רועד ועיניים דומעות, על האובדן הכבד, על מעלותיו של הקורבן והצער הרב שנגרם מהירצחו. בדיון בערעור זה לא היה מי שידבר בשבחה של המנוחה וישמיע את קולה. נדרש אפוא חשבון נפש עמוק, לא רק מצדו של המערער. יש לקוות כי פסק הדין שניתן בפרשת רציחתה, יהא כגל-עד לזכרה של בחורה צעירה אשר כל שביקשה היה את חירותה.
יש לשוב ולומר באופן ברור ונחרץ: הרצח שלפנינו משקף תפיסת עולם מעוותת שיש לעקור מן השורש, לפיה מה שנתפס כפגיעה בכבוד של אדם או משפחה מצדיק את נטילת חייו של אחר – לרוב של אישה או נערה, כבמקרה המחריד שלפנינו.
לסיום, אביא מדבריו של המשורר ג’ובראן ח’ליל ג’ובראן, בתרגום חופשי:
“ילדיכם אינם שלכם, ילדיכם הם בני החיים […] על אף שחיים עמכם, אינם בבעלותכם”   ובשפת המקור עוצמתן של המילים מהדהדת אף יותר:   “أولادكم ليسوا لكم أولادكم أبناء الحياة المشتاقة إلى نفسها, … ومع أنهم يعيشون معكم, فهم ليسوا ملكاً لكم“”. 

כך גם בעניין רימוני, שבו קיבל ערעור של המדינה והחמיר בעונשו של מי שאנס ילדה צעירה: 

“המשיב פגע קשות – נפשית וגופנית, בילדה רכה בשנים, בת 10 בלבד, בעוד היא ישנה בביתה אשר אמור היה להיות מבצרה. לא ניתן להפריז בתחושת האימה והבעתה האוחזת בה בשעת לילה מאוחרת כאשר היא מתעוררת לנוכחות אדם זר, בו נאבקה בכל כוחה על מנת להודפו מעליה. ובהמשך, מתוך פחד עצמה את עיניה ועשתה עצמה כישנה מתוך תקווה כי הלה יניח לה לנפשה ויעזוב את חדרה, ואולם הלה המשיך ללא רחם. הלב יוצא אל הילדה ודומה כי אין מילות נחמה אשר יכולות לבטא באופן ממצה את הרצון לחזקה ולחזק את הוריה בהתמודדותם עם תוצאות הפגיעה בה, אשר לבטח תיתנה את אותותיהן עוד שנים רבות”.

בעניין פלוני, שעסק ברצח לוחם מג״ב ממוצא בדואי במהלך מילוי תפקידו, השופט אלרון התייחס לברית הדמים בין האוכלוסיות השונות בחברה הישראלית המשתתפות יחדיו בהגנה על מדינת ישראל:

״המנוח, תושב הכפר הבדואי חוסניה, נפל במהלך שירותו כשוטר במשמר הגבול. בגבורה רבה, נאבק במערער גם לאחר שזה התקיפו בפתאומיות ודקרו ברקתו. המובא בתסקיר שנערך למשפחת המנוח, וכן הדברים שנשא אחיו במהלך הדיון לפנינו, מגוללים את האבל הכבד שאופף את המשפחה מאז אותו יום נורא בו המערער הוציא לפועל את תוכניתו השפלה. עלינו לזכור תמיד כי מניעי הטרור שמהם פעל המערער – לא הבחינו בין שוטר ממוצא פלוני לבין שוטר ממוצא אלמוני. אלה לצד אלה פועלים שכם אל שכם לשם מטרה אחת – הגנה על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל. ולמרבה הצער, אלה כמו אלה חשופים תדיר למעשיהם הנפשעים של מפגעי הטרור – מקטן ועד גדול.
אין ביכולת המילים הנכתבות בפסק הדין כדי לעמעם את כאבה של משפחת המנוח; אך מיצוי הדין עם המערער היא חובתנו. זעקת הציבור שכך נעשה – נשמעת גם נשמעת.״

השופט אלרון אף הדגיש בפסיקותיו את הזהירות הנדרשת בפרשנות הרפורמה בעבירות ההמתה, על מנת שלא לשוב למצב הדברים שקדם לה, בו עבירת הרצח בכוונה תחילה הורחבה יתר על המידה. כך למשל, ביחס לנסיבה המחמירה של רצח שבוצע ״באכזריות מיוחדת״, הזהיר מפני שימוש יתר בנסיבה זו, בהתחשב בכך שכל רצח הוא מטבעו אכזרי: ״החשש הוא אפוא מפני הרחבה הדרגתית של היקף נסיבה מחמירה זו, עד אשר עבירת הרצח בנסיבות מחמירות תהפוך לכלל, ואילו עבירת הרצח הבסיסית, תהא החריג. על רקע זה, ניכר כי האתגר הוא בזיהוי אותם מקרים המתאימים להחמרה מיוחדת בשל מידת אכזריותם”. במספר פסקי דין תקדימיים התווה השופט אלרון את גבולות הנסיבות המחמירות השונות שבעבירת רצח בנסיבות מחמירות.

השופט אלרון הוסיף וקבע, בפסיקה תקדימית גם כן, מהו נטל ההוכחה הדרוש לצורך עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת. בפסק דין נוסף, סקר וניתח לראשונה את השינוי שברפורמה בעבירות ההמתה למצבים שבהם המנוח “התגרה” או “קנטר” את הרוצח.

אחד ממנגנוני האיזון שנוצרו בחוק מחריג את האפשרות להסגיר אדם ככל שההסגרה מנוגדת ״לתקנת הציבור״. השופט אלרון עמד על כך שמדובר בחריג מצומצם השמור למקרים קיצוניים, בהם הפגיעה בזכויות המבוקש כתוצאה מהסגרתו תהיה חמורה במיוחד, אשר עולה על האינטרס הציבורי הגלום בהסגרתו. עוד קבע כי כדי ליהנות מתחולת החריג, על המבוקש להסגרה להוכיח באופן ממשי את הפגיעה הצפויה בזכויותיו כתוצאה מההסגרה. באחד המקרים ציין:

״מבחינה ראייתית, על הטוען לחשש מפני פגיעה בזכויותיו באופן העלול לפגוע בתקנת הציבור כתוצאה מהסגרתו להצביע על הערכה ממשית בסבירות גבוהה לכך שאם יוסגר אכן יפגעו זכויותיו, ולעניין זה אין די בהעלאת טענות כלליות בדבר קיומו של סיכון או הצבעה על ליקויים בהתנהלותן של רשויות החקירה במדינה המבקשת.״

אלרון התייחס גם לעקרון ההדדיות בדיני ההסגרה, וציין כי עקרון זה מתקיים אף כאשר המדינה המבקשת אינה נוהגת להסגיר מבוקשים לישראל, אלא מעמידה אותם לדין בשטחה. בכך, לדעת אלרון, מתקיים עקרון ה״הסגרה או שפיטה״ ומוגשם עקרון ההדדיות בהסגרה.

השופט אלרון עסק בעקרון ההדדיות בהקשר נוסף בפסיקותיו. בעניין סלומיאנסקי הובא לראשונה בפני בית המשפט העליון הסכם הסגרה ״אד-הוק״. בהיעדרה של אמנת הסגרה בין ישראל למקסיקו, המדינות כרתו הסכם ספציפי לצורך הסגרתו של סלומיאנסקי. השופט אלרון הכיר באפשרות לכרות הסכמים מסוג זה, ואולם הדגיש כי במקרים אלה יהיה על בית המשפט לוודא כי ההסגרה תעמוד בתנאים המצויים בהסגרות המבוצעות מתוקף הסכמים כלליים. בין היתר, יהיה על בית המשפט לבחון כי קיים בסיס ראייתי מספק להסגרת המבוקש, וכי המדינה המבקשת היא בעלת מוסדות משפט שיאפשרו למבוקש לקבל הליך הוגן.

עיקרון יסוד נוסף בדיני ההסגרה שנדון בפסיקת השופט אלרון הוא עיקרון “הפליליות הכפולה”. בהקשר זה, השופט אלרון שב והדגיש כי העיקרון דורש שהמעשים המיוחסים למבוקש יצמיחו עבירה פלילית, ולא נדרש להצביע על זהות מלאה בשם העבירה או בהגדרתה. עמדה זו יושמה על ידו בעניינו של מיכאל פאן, שם נקבע כי בעוד שכתב האישום האמריקאי ייחס לו עבירת קשירת קשר להלבין הון, המעשים המיוחסים לו מקימים עבירה מקבילה של הלבנת הון לפי דיני העונשין הישראליים.

בעניין פאן, השופט אלרון קבע כי עבירת קשירת הקשר לביצוע עבירה נחשבת “עבירת פנים”, גם במקרה שבו קשירת הקשר בוצעה מחוץ למדינה פלונית, וגם כשלא הייתה כוונה ספציפית שתתבצע עבירה במדינה זו, כל עוד שאכן התבצעה בפועל העבירה מושא הקשר במדינה המבקשת את הסגרת המבוקש.

“בחינת מניעיהם של חברי הכנסת לחוקק דבר חוק – ובכלל זה חוק-יסוד – מחייבת את בית המשפט להיכנס לעומק ‘המגרש הפוליטי’ ולנבכי הפשרות שנרקחו בין חברי הכנסת, ולהכריע אם אלו ראויות בעיניו. זאת, על אף הקושי המעשי לעמוד בצורה מדויקת על מניעיהם של חברי הכנסת; תוך התערבות נרחבת בשיקול דעתם, הגורעת לטעמי מהאחריותיות אותה הם חבים כלפי בוחריהם; וללא כל בסיס חוקי לכך.
[…]
קשה להלום כי בית משפט זה ייטול לעצמו סמכות לבקר את ההצדקות לחקיקת חוק-יסוד, והוא שיקבע ויאמר את המילה האחרונה באשר לשאלה אם ראוי להכליל בחוקה הכתובה של המדינה הוראה זו או אחרת – ואילו לנבחרי הציבור לא תהא שום אפשרות להשיג על כך.”

בבג”ץ בעניין מינויו לשר של חבר הכנסת אריה דרעי, סבר השופט אלרון בדעת יחיד שבית המשפט צריך להימנע מלהכריע לגבי חוקיות המינוי, ולהורות לראש הממשלה שיפנה, תוך 30 יום, אל יו”ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, כדי שזה יקבע אם יש קלון בהרשעתו האחרונה של דרעי. השופט אלרון הסתייג מהתיקון לחוק מושא העתירות, אך הוסיף:

“יש לומר כי הקביעה המפורשת בחוק יסוד הממשלה לאחר תיקונו, שלפיה בנסיבות מסוימות גם מי שנגזר עליו עונש מאסר על תנאי יכול להתמנות לשר בממשלה, אינה בגדר נורמה חוקתית המסבה גאווה. במהלך עשרות השנים שבהן דנתי בהליכים פליליים שונים, עמדתי פעמים רבות על החומרה הגלומה בעבירות פליליות שבגינן הושת על הנידון לבסוף עונש של מאסר על תנאי ‘בלבד’. משכך, קשה לברך על הנמכת רף הכשירות למינוי אדם לשר ועל המסר המשתמע מכך. אולם, דומני כי מי שיבחן את חברי הכנסת על הרף שאותו בחרו להציב הוא הציבור עצמו, ביום הבחירות.”

בבג”ץ המכונה “בג”ץ הסבירות”, הסתייג השופט אלרון מאפשרות התערבותו של בית המשפט בחוקי-יסוד וכן סבר כי מאחר שטרם התגבשה פרשנות לתיקון הסעיף שבמחלוקת, אין מקום להורות על פסילתו. על גישה עקרונית זו, שלפיה קיים ספק רב אם לבג”ץ נתונה הסמכות לערוך ביקורת שיפוטית על חוקי-יסוד, חזר באופן עקבי במקרים אחרים. עוד הביע חשש מפני פסילת חקיקה ראשית במקרים שאינם מצדיקים זאת. בעתירות שהוגשו ביחס לתיקון פקודת המשטרה, ציין:

“אם נורה על ביטול התיקון לחוק או חלקו, הרי שאנו מייסדים כעת קטגוריה נוספת של מקרים שבהם הורה בית משפט זה על בטלות חקיקה ראשית – מקרים שבהם נוסח החוק אינו בעייתי כשלעצמו אם הוא מיושם כדין, אולם מתוך חשש כי ייעשה בו שימוש לרעה החורג מגבולות המותר, נורה על בטלותו כצעד ‘מניעתי’. מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ובעייתית במיוחד – לא עוד ‘מוצא אחרון’; לא עוד ריסון, זהירות ואיפוק. מה שהחל כחריג וקיצוני במיוחד – אולי כבר אינו כה חריג.” 

באותו ההליך, השופט אלרון חזר על חשיבות הריסון השיפוטי בבחינת דבר החקיקה של הכנסת, כשבחינת אופן התנהלותה ותוכן דבר החקיקה, ראוי שתיעשה ככלל על ידי הציבור ולא בית המשפט: 

״עלינו להיזהר עד מאוד שמא כל חוק שנוי במחלוקת המתקבל על ידי הכנסת יהפוך למעין ‘חוק על תנאי’ עד אשר יאושרר על ידי בית משפט זה לאחר דיון והכרעה בעתירות הרבות אשר יוגשו לבטח. בעתירות שכאלו עלינו לנהוג בהתאם למגבלות המוטלת עלינו מתוקף עקרון הפרדת הרשויות ומתוך כבוד ליתר הרשויות. הכנסת היא המקום שבו צריך להתקיים ליבת הדיון הציבורי; היא המקום שבו צריכות להתקבל ההכרעות הציבוריות הקשות ביותר בין עמדות שונות; היא המקום שבו קיים ביטוי מובהק וישיר ככל שניתן לדעות הרווחות בציבור. הכנסת – ולא בית המשפט״.

בעניין שיקלי, השופט אלרון היה מבין שופטי הרוב שסברו כי נפל פגם בהחלטת יו”ר ועדת הבחירות המרכזית וכי יש לקבל את ערעורו ולאפשר לו להתמודד בבחירות לכנסת ה-25. באותו ההליך, הזהיר מפני החלפת שיקול דעת הציבור בבחירת מועמדיו בשיקול דעתו של השופט, כשעל בית המשפט ״להימנע מלהתיימר להכריע האם התנהלות כזו או אחרת אותה ביצעו המערער, ימינה או כל גורם פוליטי אחר, עולה בקנה אחד עם אידיאולוגיה מסוימת או לא. בכפוף להוראות הדין, בחינה האם נבחרי הציבור פעלו בהתאם לאידאולוגיה אשר בשמה נבחרו לתפקידם ראוי כי תיעשה על ידי הציבור ולא על ידי בית המשפט״

מקרה נוסף שבו השופט אלרון פסק שאין מקום להתערב בהחלטת הרשות בהקשר של תכנון ובנייה נדון בעניין ההחלטה לקדם את תוכנית הקמת ה”רכבל לעיל העתיקה בירושלים” – שתחילת מסלולו במתחם הרכבת הישנה בעיר וסופו בתחנה הסמוכה לשער האשפות. את פסק דינו בעתירה סיכם במילים הבאות:

“יש הסבורים כי התועלת שבשיפור הגישה לאתרים הקדושים שבעיר העתיקה, ובפרט לכותל המערבי, תוך יצירת גורם משיכה תיירותי נוסף, מצדיקה את ה’נזק’ שייגרם מהקמת הרכבל. יש שיחלקו על כך. אולם נפסק זה מכבר, כי ‘ההכרעה בין ההשקפות התכנוניות השונות ובין האידיאולוגיות החברתיות השונות המפעמות בהן, מסורה לגופי התכנון שנקבעו לשם כך על ידי המחוקק – ולאלה בלבד – והכל כמובן בכפוף לקיום ראוי ומדוייק של הליכי התכנון לפרטיהם, כקבוע בחוק. משאלה התקיימו – וכך הוא בעניין התוכנית דנן – שוב אין הדבר עניין לבתי המשפט לענות בו’ […].”  

השופט אלרון הכיר כאמור בחובה החלה על הרשות לספק אמצעים סבירים לילדים בעלי צרכים מיוחדים כדי לאפשר להם להגיע לבית הספר, ובכלל זה הפעלת מערך הסעות במקרים המתאימים, וזאת כדי לאפשר להם להשתתף במסגרות החינוך הרגילות מתוך מטרה לשלבם בחברה. אלרון ציין כי האינטרס בקידום תהליך זה אינו מצוי רק בסיוע לילדים עצמם, אלא גם בתרומה רחבה יותר לאינטרס הציבורי בהגדלת הגיוון והפלורליזם:

״דרך ארוכה עבר ההסדר הנוהג במשרד החינוך באשר להסעות תלמידים עם צרכים מיוחדים מביתם למוסד החינוכי בו הם לומדים, מאז הגשת העתירה ועד עתה.
הסדר זה עתיד לעבור עוד כברת דרך נוספת עד להסדרת הסוגיה באופן מיטבי, באופן שיבטא את מחויבותנו כחברה מתוקנת, הדוגלת בערכים של שוויון ולא פחות מכך של ערבות הדדית. בענייננו, משמעות הדבר היא להנגיש הלכה למעשה את הזכות לחינוך לכל התלמידים במדינת ישראל, ובכלל זה תלמידים עם מוגבלויות.״

בעניין אחר שהוזכר גם הוא לעיל, עמד על החשיבות שבתרגום בחינות בגרות לערבית באופן מלא, כדי לאפשר לתלמידים ערבים לקבל הזדמנות שווה בבואם להיבחן בבחינות אלה. עמדה דומה הביע במקרה בו הציע כי חלק מדיוני ועדת התכנון ובנייה שעתידות להשפיע על אזור ובו קהילה ערבית גדולה יחסית, יתנהלו בשפה הערבית, וזאת כדי לאפשר את שיתוף כלל רבדי האוכלוסייה בתהליך קבלת ההחלטות. באותו עניין ציין:

״התועלת הישירה שבשיתוף הציבור בהחלטות תכנוניות, נובעת מהאפשרות להביא לשיפור התוכנית בהתאם להערות והתנגדויות שתוגשנה לאחר הפקדתה, לצד בחינה ועמידה על זכויות הפרט, פן תפגענה או תקופחנה כתוצאה מתוכנית זו או אחרת […] לשיתוף הציבור תועלות עקיפות משמעותיות, שהרי ככל שתגבר נטיית רשויות התכנון לשתף את הציבור בהחלטותיהן, כך ‘תגבר הסולידריות החברתית, ויקל על היחיד להזדהות עם מעשי הממשל והחלטותיו’ […] אין חולק כי מימוש מיטבי של זכות הטיעון של כלל הגורמים הנוגעים לעניין אכן דורש כי במהלך השימוע הפומבי והדיון בהתנגדויות לתוכנית יתקיים תרגום סימולטני ומדויק של הדברים. קיומו של דיון בשפה שאינה מובנת למתנגדים, מטבע הדברים‎.״

פסק דין משמעותי נוסף שניתן על ידי השופט אלרון בתחום המשפט המינהלי דן בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לבטל את החלטת הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה (להלן: הוותמ”ל) של מתחמים מועדפים לדיור. במסגרת החלטת הוותמ”ל שבוטלה, הוחלט לאשר תכנית מועדפת לדיור במקרקעין המכונים “מתחם 10”, אשר מרביתם מצויים בשטח שיפוטה של עיריית נתיבות. בפסק הדין, קיבל השופט אלרון את הערעור והעמיד את החלטת הוותמ”ל על כנה. בתוך כך, עמד על תכליותיו של החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע”ד-2014, שאחת מהן היא לאפשר הגדלה מהירה של היצע יחידות הדיור. כן הדגיש כי החלטה לקדם תכנית במסלול מזורז באמצעות הוותמ”ל כפופה לכללי המשפט המינהלי, ובחינת תקינותה אינה ערעורית, אלא מינהלית. משכך, על הבחינה להתבצע בשלושה מישורים – הסמכות, ההליך ושיקול הדעת, תוך התאמת היקף הביקורת השיפוטית בכל אחד מהמישורים למידת המומחיות המקצועית הדרושה לצורך בחינתם. לאחר שבחן את החלטת הוותמ”ל בכל אחד מהמישורים הללו, הגיע השופט אלרון לכלל מסקנה כי לא הייתה עילה להתערבות בהחלטה ועל כן הערעור התקבל כאמור.

סוגיה חשובה נוספת שבה דן השופט אלרון היא אם, ובאילו נסיבות, עלול הסכם בוררות לחסום את גישת הצדדים לערכאות, אף שכבר לא ניתן יהיה להפנות את סכסוכם לבורר מחמת התנאים הקבועים בהסכם. בפסק דינו, קבע כי לא היה מקום לסילוק התביעה מושא הערעור על הסף, אלא נדרש היה לאפשר לצדדים לברר את מחלוקתם בבית משפט. בכלל זה ציין כי “כידוע, זכות הגישה לערכאות היא זכות בסיסית ויסודית בשיטת המשפט הישראלית. תכליתה לאפשר לאדם הסבור כי נפגעו זכויותיו המהותיות לפנות לערכאה שיפוטית על מנת שיהיה לו את יומו בבית המשפט ויזכה בסעד הולם. זאת, שכן בהיעדר גישה לערכאות, לא ניתן לאכוף זכויות אלו, וממילא משמעותן המעשית מוגבלת. על כן, יש אשר אף ייחסו לזכות הגישה לערכאות מעמד מעין חוקתי”.

מקרה נוסף שראוי לציון הוא ערעורה של חברת “גזטיב – החברה להפצת גז טבעי בע”מ” בו התעוררה סוגיית פרשנותו של סעיף 21 לחוק משק הגז הטבעי, התשס”ב-2002. השאלה הפרשנית שנדונה באותו עניין עסקה בעיקרה באפשרות המדינה להעביר לבעלותה מתקני גז מעוסקים שבבעלותם מערכת הולכה או רשת חלוקת גז טבעי שרישיונם בוטל או פג. השופט אלרון הצטרף למסקנתו של השופט נ’ הנדל באותו עניין וקבע כי אין מקום להחריג בעלי רישיון דוגמת גסטיב מתחולת הוראת סעיף 21. לצד זאת, הדגיש כי “לשון החוק מדברת בעד עצמה” באופן שמייתר הידרשות לתכליות ההסדרים הקבועים בחוק משק הגז הטבעי. עוד ציין כי אין בפרשנות זו של הוראת החוק כדי לשלול את האפשרות שגזטיב זכאית לפיצוי בגין התנהלות המדינה במישור החוזי. לדבריו, “המדינה אינה רשאית לעשות שימוש בכוחה השלטוני על מנת לחמוק מהתחייבויותיה החוזיות. על כן, במקרים שבהם המדינה מבקשת להשתחרר מחוזה שכרתה, תוך עיגון הפרת החוזה בחוק, עליה לפצות את הצד עימו כרתה את החוזה בגין הפרתו. זאת, בדומה ל’הלכת ההשתחררות’, אשר אומנם מאפשרת למדינה כאמור להשתחרר מחוזה מנהלי בנסיבות חריגות – אך תוך הענקת פיצוי לצד עימו התקשר בחוזה”.

בנוסף, הציע לקבוע בחקיקה ראשית כי עתירה ביחס לצו מעצר מינהלי לפי סעיף 285 להוראת הביטחון תידון ותוכרע על ידי שופט אחד ולא במותב תלתא. זאת, בדומה לאופן הביקורת השיפוטית על מעצרים מינהליים במדינת ישראל המופקדת, ככלל, בידי נשיא של בית משפט מחוזי כדן יחיד, כשהחלטתו ניתנת לערעור בפני מותב של דן יחיד. במצב זה צו המעצר המינהלי עובר תחת שבט ביקורתו של השופט הצבאי בערכאה הראשונה, של שופט צבאי של בית המשפט הצבאי לערעורים, ולבסוף של שופט בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. לצד זאת, ניתן לקבוע הסדר ספציפי, ככל שנדרש כזה, המאפשר לשופט הדן בעתירה להורות על הרחבת ההרכב וזאת במקרים נדירים שבהם עולה שאלה רוחבית או שקיימת מורכבות מיוחדת. לחלופין, ניתן לעגן הסדר שלפיו הסמכות לדון בעתירות נגד מעצרים מינהליים לפי הוראת הביטחון תהא נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. מוצע כי עתירות אלו תתבררנה לפני נשיא של בית משפט מחוזי כדן יחיד, אשר החלטתו תהא נתונה לערעור לפני בג”צ במותב של דן יחיד. השופט אלרון הסביר כי הצעות אלו לא תגרענה מאומה מטיב הביקורת השיפוטית על צווי המעצר המינהליים מכוח הוראת הביטחון ואף תגברנה את יעילותה.

תיקים מרכזיים בעת כהונתו כשופט בבית המשפט המחוזי בחיפה

• רוני פרץ, בעניינו קבע: “כפי שהוכח בפנינו, ניתן על נקלה לרשום כאות קלון על מצחו של הנאשם את דבר היותו ‘רוצח סדרתי’ לכל עניין ודבר, אשר מתוך ארבעת קרבנותיו, שתי קשישות אינן בין החיים, לאחר שמצאו את מותן הטראגי תחת מסת ידיו המגואלות בדמן. שני קורבנותיו האחרים שרדו אך בנס את התנהגותו המפלצתית ואת רגעי האימה […]”.
• לאוניד ג’ילין שהורשע ברצח גרושתו בחבטות פטיש, לאחר שנקבע שאף על פי שהיה חולה נפש, היה כשיר לעמוד לדין.
• אילן גדו, שהורשע ברצח אשתו בעת שהיו בהליכי גירושין, ונקבע שאין מקום לענישה מופחתת בשל מצבו הנפשי. משכך, הוחלט לגזור עליו עונש של מאסר עולם. 
• עיסאם ניג’אם רצח את בתו ביריות אקדח, בעת ששהו יחד ברכב, וזאת על רקע “כבוד המשפחה” ואי-הסכמתו כי תינשא לבחיר ליבה.
•  פטר גפן הורשע ברצח קרובת משפחתו במהלך שוד אלים בביתה. הכרעת הדין התבססה בין היתר על ממצאי DNA שנמצאו תחת ציפורני המנוחה שנאבקה בנאשם בטרם הכריע אותה למוות.
• יורי סוליימנוב הורשע ברצח ביריות אקדח של שומר לילה במפעל באזור התעשייה בקיסריה. הכרעת הדין התבססה בין היתר על DNA שנמצא על בדלי סיגריות שנמצאו בזירת הרצח.
• זיכויו מחמת הספק של נאשם שנחשד ברצח מורה של אחותו שביצע בה מעשים מגונים. בהכרעת הדין נמתחה ביקורת על מחדלי המשטרה בתיק.
• אלרון ישב בראש הרכב השופטים שדן בתיק השוטרים הנוקמים מנהריה.
• דן בתיקים ביטחוניים, בהם ענייניהם של אמיר מח’ול ואליאס ג’ריס.

עבירות שוחד והלבנת הון חמורות ורחבות היקף של מי ששימש בתפקיד בכיר בחברת החשמל.

5. באפריל 2012 התמנה לראש הצוות המייעץ לעניינים פליליים המטופלים על ידי הלשכה המשפטית בהנהלת בתי המשפט.

6. ייצג את בתי המשפט המחוזיים מול תאגיד “מקינזי”, שנשכר לבחון ולייעל את עבודת שב”ס (דצמבר 2012). 

7. חבר בוועדה לניסוח נוהל “שמיעה רציפה בפלילים” בראשות שופט בית המשפט העליון צבי זילברטל (ספטמבר 2013). 

8. יו”ר הוועדה לעדכון טופסי “בקשה לדחיית דיונים” – שהוקמה בשל ריבוי דחיות דיונים שהביאו להתמשכות הליכים בבתי המשפט, לבקשת נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס (אוקטובר 2014). 

9. יו”ר צוות “יישום יעדים ומדידה” במסגרת התוכנית האסטרטגית של הנהלת בתי המשפט (אוקטובר 2014).

10. חבר “ועדת האינטגרציה” של הוועדות השונות של התוכנית האסטרטגית בראשות מנהל בתי המשפט (נובמבר 2014).יו”ר צוות ההיגוי לכנס השופטים של שופטי ישראל (ירושלים, אוגוסט 2015) וממונה על השתלמות נשיאים וסגני נשיא, תוכנית ההשתלמות והנחייתה, יוני 2016). 

11. יו”ר ועדת האיתור לכהונת נשיאי בתי המשפט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בספטמבר 2023. 

12. חבר בוועדות האיתור לכהונת נשיאי בתי המשפט מחוזי מרכז ומחוזי ירושלים.

13. יו”ר ועדות האיתור לכהונת נשיאי בית משפט השלום במחוז דרום ובמחוז מרכז.

14. חבר פנ”ה – פורום נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור אוקטובר 2016 עד אוקטובר 2017. 

15. ראש צוות הבדיקה לבחינת ההיבטים המערכתיים של ממשק העבודה בין השופטים הדנים בבקשות לפני הגשת כתב אישום לבין גורמי התביעה (מרץ-אפריל 2018). בהתאם להמלצותיו של צוות הבדיקה, אשר הוגשו ב-15 באפריל 2018, פורסמו נוהלי עבודה לשופטים בכלל הערכאות בישראל. 

3. “תסקיר מבחן ותסקיר קורבן: שיקולים משפטיים ואתיים”, ספר סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל, אבחון, טיפול ושיפוט, חלק ראשון: פרק  8 הוצאת דיונון (2008).
   במאמר זה עמד על הקושי הטמון בהחלטה לגבי חשיפת תוכנם של התסקירים במסגרת ההליך הפלילי, והציע, בין היתר, כי כותבי התסקירים וחוות-הדעת המקצועיות יביעו את דעתם בכתב על גב התסקירים וחוות-הדעת בנוגע לחיסיון הדו״ח בכללותו או בחלקו.
   למסמך המלא / הורדה

4. “חוות דעת פסיכיאטריות מנוגדות – השיקולים שבבסיס ההכרעה השיפוטית” ספר סוגיות יישומיות בפסיכולוגיה משפטית, הוצאת פרובוק (2011).
   במאמר זה הציע מספר כללי אצבע להכרעה בין חוות-דעת פסיכיאטריות מנוגדות, והדגים את השימוש בהם באמצעות פסיקות בתי המשפט בנושא.
   למסמך המלא / הורדה

5. “זכויות דיוניות במשפט הפלילי – בתווך – בין עקרונות המשפט הציבורי מזה, ושיקולי צדק מזה” עורך הדין גיליון 49 (יולי 2022).
   במאמר זה דן בזכויות דיוניות הנתונות לנאשמים במשפט הפלילי, ובכלל זה העלה כי במקרים מסוימים יש מקום לביצועה של ביקורת מינהלית על התנהלות רשויות אכיפת החוק אף במסגרת המשפט הפלילי, אך זאת, תוך זהירות וריסון שיפוטי.
   למסמך המלא / הורדה

6. “המשפט הפלילי – על צומת דרכים” ספר סלים ג’ובראן (2023).
   במאמר זה דן בתופעת ״שיח הזכויות״ המתגברת במשפט הפלילי. השופט אלרון סבור כי תופעה זו מהווה התפתחות חיובית, המעוגנת בזכויות החוקתיות הנתונות לנאשמים ובהלכות המושרשות של בית המשפט העליון. עוד העלה כי הכרה ושמירה על זכויות אלה דווקא מקדמת את תכלית בירור האמת, ולא פוגעת בה, בניגוד לעמדות אחרות שהובעו
   בפסיקה ובקרב מלומדים.
   למסמך המלא / הורדה

7. Yosef Elron, The Contribution of the Jurisprudence of the Supreme Court to the Protection of Social Rights, in Judicial Independence: Cornerstone of Democracy 66 (Shimon Shetreet & Hiram E. Chodosh eds., 2024)
   המאמר סוקר את גישת השופט אלרון לגבי ההגנה הראויה בפסיקת בית המשפט העליון על זכויות חברתיות.
   למסמך המלא / הורדה

8. “על שיקול הדעת השיפוטי בשעת מלחמה, זכויות הפרט, ביטחון המדינה – ומה שביניהם” רשות הרבים (1 במאי 2025).
   במאמר זה, השופט אלרון סוקר את תפקידו של בית המשפט במדינה הנמצאת תחת מלחמה. בכלל זה, נמנים סוגי התיקים והשאלות המתעוררות בבתי המשפט בתקופת מלחמה. השופט אלרון עומד על חובת בית המשפט לאזן בין שמירה על זכויות הפרט, ובין הצרכים הביטחוניים המובהקים בתקופה זו, כמו גם חשיבות ההקפדה על הליך הוגן בתקופות אלה.
   למסמך המלא / הורדה

9. “הנגשת פסקי־הדין של בתי־הדין השרעיים – חשיבותה ומעלותיה”, כדת וקאדין גליון 2 (2025).
   מאמר זה בוחן את החשיבות של הנגשת פסקי־דין נבחרים של בתי־הדין השרעיים לציבור הרחב, בין היתר כדי לקדם את יצירתם של מנגנוני ביקורת נוספים על פסיקות בתי־הדין, וכן את עקרון פומביות הדיון, חופש המידע ושקיפותה של מערכת המשפט.
   למסמך המלא / הורדה

10. “מעמדו של תיקון 113 לחוק העונשין בעקבות רע”פ 6621/23 מדינת ישראל נ’ גרין”, ספר מני מזוז (יורם רבין, יניב ואקי ואח’ עורכים).
    המאמר בוחן את היחס שבין תיקון 113, המסדיר את אופן גזירת העונש בדין הישראלי, לבין הסדרים חקיקתיים אחרים המתייחסים לענישה. בין היתר, נטען כי תיקון 113 לא עולה בקנה אחד עם חלק מהסדרים אלה, באופן המחייב את בית המשפט לנקוט בדרך פרשנית לפתרון בעיה זו.
    למסמך המלא / הורדה

11. “על אבני הדרך בעיצוב מדיניות הענישה בעבירת הרצח הבסיסית” ספר לכבודו של השופט ניל הנדל (אלכס שטיין עורך).
    המאמר עוסק בהשלכות הרפורמה בעבירות ההמתה על ענישת עבירת הרצח, בפרט בראי יצירתן של עבירות המתה חדשות, אשר דרשו מבית המשפט לעצב מדיניות ענישה “יש מאין”. המאמר בוחן את היחס שבין הרפורמה בעבירות ההמתה לבין תיקון 113, העוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, ומציג את הסוגיות שהתעוררו בנושא בבית המשפט העליון.
    למסמך המלא / הורדה